תדמיינו לכם שאתם מטיילים להנאתכם בשוק הפשפשים ורואים כל מיני דברים יפים לקנות לבית, במיוחד תפסה את עינכם תמונה יפה והחלטתם לקנות אותה מבעלת הדוכן. לאחר התמקחות קצרה שילמתם תמורת התמונה 250 ₪, שזה פחות או יותר שוויין של תמונות בשאר דוכני התמונות בשוק. אלא שלאחר מספר שבועות גילתם שהתמונה הזו אבדה לבעליה המקורי, והשווי האמיתי של התמונה הינו חצי מיליון ₪. למי שייכת התמונה, לכם או לבעלים המקורי?
השאלה המשפטית בפסק הדין דנ"א 2568/97 זהבה כנען נ' ממשלת ארצות-הברית , נז (2) 632 הגיעה עד לדיון נוסף בבית המשפט העליון בהרכב של 7 שופטים. העותרת במשפט, גב' זהבה כנען שהינה סוחרת בשוק הפשפשים ביפו רכשה שני ציורים מאת רוכלת-סוחרת אחרת ושילמה תמורתם 250 ש"ח. לימים, לאחר שהסירה את הציורים ממסגרותיהם לצורכי ניקוי, מצאה כי הציורים מסומנים במדבקת המוזאון היהודי בניו-יורק וחתומים בשם "ראובן". לאחר בירורים נתגלה כי מדובר בשני ציורים מקוריים של האמן ראובן רובין אשר הושאלו על-ידי מוזאון ישראל לממשלת ארצות-הברית לשם הצגתם בתערוכה של אמנות יהודית במוזאון היהודי ומשם הם נעלמו. ערכם של הציורים כ-115,000 דולר.
הכלל הבסיסי בדיני קניין קובע כי אין אדם יכול להקנות לאחר יותר זכויות מאלה המוחזקות על-ידיו. ובמילים אחרות, אי אפשר למכור את מה שבעצם אין לך.
אז מה אשמה הקונה שלא ידעה שהתמונות האלו לא שייכות באמת למוכרת בשוק ושילמה עליהן בתמימות ובמיטב כספה את התמורה שבדרך כלל משלמים על תמונות בשוק? בדיוק למקרים אלו יש בחוק בישראלי פתרון. ישם חריגים שמצויים בסעיף 34 לחוק המכר, החריגים קובעים, כמו מקרה שלפנינו, שהתמונה יכולה להיות שייכת לאותה גברת שקנתה אותה בשוק, בתנאי שהיא תעמוד ב- 7 תנאים:
התנאי הראשון – שמדובר בנכס נד (מטלטלין) כלומר מוצרים ולא נכס נדל"ן.
תנאי שני – כנגד המכירה נעשה חוזה מכר.
תנאי שלישי – שביחס למוצר שולמה התמורה.
תנאי רביעי – המוכר שמכר את המוצר בדרך כלל מתעסק במכירת מוצרים מאותו הסוג.
תנאי חמישי – המכירה נעשתה במהלך העסקים הרגיל של המוכר.
תנאי שישי – המוצר בהחזקת הקונה, כלומר עבר מהמוכר לקונה לאחר הקנייה,.
תנאי שביעי – הקונה פעל בתום לב.
אז מה דעתכם? האם הגב' זהבה כנען עמדה בכל 7 התנאים? זהו שלא, שופטי בית המשפט העליון, בסופה של התדיינות מעמיקה וחלוקי דעות בניהם, הגיעו למסקנה בדעת רוב, שהתמונה לא שייכת לגב' זהבה כנען, על אף שהיא קנתה את התמונה בתום לב, ממי שבדרך כלל עוסקת במכירת תמונות, במהלך העסקים הרגיל בשוק, ושילמה עליה תמורה.
אלא שקבעו השופטים, איש איש לפי נימוקיו השונים, שנדרשת תמורה ממשית ביחס לשווי האובייקטיבי, דהיינו 250 ₪ איננו השווי האובייקטיבי של התמונה ולכן היא לא עומדת בתנאי השלישי. כמו כן, חלק מהשופטים טענו שהיא לא עומדת בתנאי השני, מכיוון שלא נעשה הסכם מכר כנגד מכירת התמונה. במסגרת ההתדיינות המשפטית, סקרו השופטים אספקטים רבים מתחום דיני החוזים, לרבות הזכות לביטול חוזה, זכות העקיבה, עשיית עושר ולא במשפט, חוק המשכון, עקרון תום הלב וכיוצ"ב.
ומה השורה התחתונה?
התוצאה היא שבדעת רוב של הנשיא ברק והשופטים אור, מ' חשין והשופטת שטרסברג-כהן, כנגד דעתם החולקת של המשנה לנשיא ש' לוין והשופטים טירקל ואנגלרד, נקבע שהתמונות הן בבעלות ממשלת ארצות-הברית (בעליה החוקיים של התמונות), ואלה תימסרנה לה. כן נקבע פה אחד, אך מנימוקים שונים, כי מסירת התמונות כאמור כפופה לכך שממשלת ארצות-הברית תשלם לקונה, גב' כנען, סך של 250 ש"ח, כשהוא צמוד לאינדקס יוקר המחיה מיום התשלום של סכום זה על-ידי הקונה למוכרת בצירוף ריבית כחוק, וכן נוסף על כך תשלם לה סכום של 10,000 ש"ח. אז היא לא יצאה לגמרי מופסדת!