אין נושא רגיש יותר מסכסוך בין יורשים.
יורשים שעד לא מזמן, ישבו יחד לשולחן החג, החליפו זיכרונות על ילדותם בישראל או מחוצה לה, מוצאים עצמם מופתעים ופגועים עד אין גבול מכוונותיו או פעולותיו של אדם אשר הינו בשר מבשרם.
כעוצמת הפגיעה כך גם עוצמת התגובה, ומכן הדרך לקרע ביחסים ואף לניהול הליכים בפני הרשם לענייני ירושה או בבית המשפט הולכת הקרבה.בין האחים נוצרות מחנות, ומיד כל צד מצדיק את מעשיו ומגנה את האחרים, תוך שתחושת המצפון שבו מנמקת לו, מדוע אסור לו להיכנע לתכתיביו של האחרים.
יסכימו כולם, שזה לא היה רצון המנוח או המנוחה. וכי ככול והייתה אלטרנטיבה להשיג את התוצאה הרצויה באופן אשר ימנע את הקרע המשפחתי, היו כולם מאמצים אותה.
לפיכך, מטרתנו בראש ובראשונה, למנוע את סכסוך היורשים, וזאת באמצעות יצירת וודאות כשהמורישים עודנם בחיים, וככול והמורישים כבר אינם בחיים, עלינו לעשות כל מאמץ ליישב את המחלוקת בדרכי נעם, ולייצר שיח מאחד שימנע את הפילוג תוך שהוא משיג את התוצאה הרצויה.
האם חוזה או מסמך אחר החתום ע"י המוריש יכול להוות תחליף לצוואה?
אין להכביר במילים על חשיבותה של עריכת צוואה. צוואה היא מסמך בעל מעמד משפטי גבוה ביותר והיא מעניקה קניין בנוגע לרכוש והנכסים של המוריש אשר משתכלל ונכנס לתוקף אך לאחר מותו של המוריש.
סעיף 2 לחוק הירושה קובע "היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה; הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה".
לא ניתן בשום אופן להחליף את הצוואה בשטר קניין אחר, בחוזה, תצהיר או ייפוי כוח. החוק לעניין זה ברור ונהיר. רק צוואה אשר עפ"י תוכנה ועפ"י צורתה ערוכה כצוואה תאפשר ליורשים לממש ולקבל צו קיום צוואה אשר יאפשר העברה ורישום של הכספים והנכסים על שם היורשים.
סעיף 27 לחוק הירושה קובע "התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה או שלא לעשות אחת מאלה – אינה תופסת".
הצוואה מקבלת, משנה חשיבות, כאשר הוראות הצוואה אינן תואמות את סדר ההורשה המפורט בחוק הירושה.
כך למשל, אדם, אלמן, אשר מצוי בזוגיות ארוכה, המעוניין להעניק את שתי דירותיו לשני ילדיו, כאשר רצונו הוא כי לכל ילד תהיה דירה אחרת, באם לא יערוך צוואה אזי עפ"י סדר ההורשה עתידה בת הזוג לרשת מחצית מעיזבונו והילדים ירשו יחדיו מחצית בחלקים שווים. לפיכך, במקום תוצאה שלכל ילד ירשם 100% מהדירה אותה ייעד לו המריש, ירשמו שתי הדירות באופן שלבת הזוג יהיה 50% מכל דירה ולכל ילד יהיה 25% מכל דירה. זו בוודאי לא התוצאה הרצויה. לא בעבור אותם ילדים וכנראה לא בעבור המוריש.
סעיף 55 לחוק הירושה קובע "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש".
נפלה טעות בצוואה והמוריש כבר נפטר האם ניתן לתקן?
בהחלט כן. אבל..
הטעות חייבת להיות כזו שעפ"י פרשנות הצוואה ניתן לקבוע בבירור מה היה רצונו של המצווה.
סעיף 30(ב) לחוק הירושה קובע "הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה"
אם נניח הצוואה מלמדת כי נכס אחד יועבר ל- שמעון והנכס השני יועבר ל- לוי ובהמשך הצוואה נפלה טעות סופר המלמדת על ציווי סותר להוריש לשמעון גם את הנכס השני, ובהינתן כי ניתן לקבוע מלשון הצוואה והוראותיה כי הציווי הינו בבחינת טעות סופר ואיננו כוונתו האמיתית של המוריש הרי שבית המשפט יתקן את הטעות. אם לא ניתן לעשות כן, יפסול בית המשפט את ההוראה השנויה במחלוקת ויחול על העניין הוראות חוק הירושה.
כלל ידוע הוא כי צוואה הינו מסמך אישי אשר מבטא אך ורק את רצונו של המוריש לאחר מותו. לפיכך קובע סעיף 30 לחוק הירושה: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".
צוואה צריכה להיעשות במקום ניטרלי. נוח. אין לגרום למוריש למהר או להרגיש מעורער לגבי מעשיו. מקום מתאים הינו במשרדו של עורך דין לענייני ירושה בנוכחות שני עדים אשר אין להם עניין או אינטרס בעריכת הצוואה, כאשר יש להקפיד בהקפדה יתרה כי הנהנים מהצוואה, הכוונה ליורשים לא מצויים אותו החדר, והמצווה עורך וחותם על הצוואה בסיוע של עורך דין לענייני צוואות בעצמו ומרצונו.
שימו לב שסעיף 35 לחוק היורשה קובע "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה".
בנוסף לכך, על הצוואה להיות ברורה מאוד. עניינית, לא מורכבת ולא מאפשר פרשנויות סותרות. סעיף 33 לחוק היורש הקובע: "הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה – בטלה". ובסעיף 34 לחוק הירושה קובע "הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי – בטלה".
גם סעיף 54א לחוק הירושה רלבנטי לעניין זה בקובעו: "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות".
אולם, אל לנו להגיע למקום, בו קיימות פרשנויות שונות לצוואה. הצוואה חייבת להיות ברורה וחד משמעית שאין לה פתח לפרשניות. כאשר יש פרשנויות שונות, הרי לצד זה, יש יורשים המעוניינים להצדיק את הפירוש המטיב עמם, ומכך נוצר קרע אשר יוביל את הצדדים להתנצחות בבתי המשפט.
לפיכך, לא כדאי לערוך צוואה שלא באמצעות עו"ד מומחה לניסוח צוואות. רק עורך דין מנוסה בתחום הצוואות יכול להתגבר על מכשולים שלאחר מכן הדרך לתקנם הינו קשה ומסורבל ועלול לייצר סכסוך בין היורשים.
עו"ד יניב אהרון מומלץ מאוד לטיפול בסכסוך בין יורשים. הידע מהשפטי לצד הרגישות האנושית מייצרת יתרון ללקוחותיו בכל הנוגע לפתור סכסוכים מבלי להיכנס לכותלי בית המשפט להליכים ארוכים ויקרים.
אחד הילדים גר עם המוריש באותה הדירה האם ניתן לפנות אותו מהדירה?
התשובה היא כן. אבל…
עלינו קודם להבין את מערכת היחסים אשר היתה בין המוריש ובין האדם המתגורר עמו בדירה. בדרך כלל מדובר על בנו או בתו של המוריש או המורישה אשר נתמכים על ידם אם באמצעות תמיכה כלכלית ואם באמצעות קורת גג עמם בתוך ביתם או בבית השייך להם.
סעיף 108 (א) לחוק הירושה קובע כי "מי שערב מות המוריש היה גר עמו בדירתו, בין שהמוריש היה בעל הדירה ובין ששכר אותה, רשאי להוסיף ולגור בה שלושה חדשים, ואם היה יורש – ששה חדשים לאחר מות המוריש, ורשאי הוא להשתמש, אותה תקופה, במטלטלי משק הבית המשותף במידה שהשתמש בהם ערב מות המוריש".
עפ"י הוראות סעיף זה ניתן לראות כי המחוקק מעניק הגנה סוציאלית מסוימת לאדם אשר התגורר בדירת המוריש. ההגנה באה לידי ביטוי בהרשאה להתגורר בדירה לפרק זמן שלא יפחת מ- 3 חודשים ממועד פתירתו של המוריש ועד ל- 6 חודשים במידה והוא נמנה מבין היורשים.
סעיף 108 (ב) לחוק היורשה קובע "מי שערב מות המוריש היה גר עמו ואותו זמן היתה כלכלתו על המוריש, רשאי לקבל כלכלתו מן העזבון חודש ימים לאחר מות המוריש".
סעיף 108 (ב) משלים את אפוא את הזכויות עפ"י סעיף 108(א) גם לעניין כלכלתו של היורש מכספי המוריש.
ומכאן, לשאלה הנשאלת, במציאות שבה התגורר היורש עם המוריש לפני מותו, האם ניתן לפנותו מהנכס לאחר פטירת המוריש? והתשובה טמונה בסעיף 108 (ג) לחוק הירושה "אין בזכויות לפי סעיף זה כדי לחייב אדם כלפי העזבון או לגרוע מחלקו של יורש בעזבון; ואין בהן כדי להוסיף על הוראות החוקים להגנת הדייר או לגרוע מהן, או לגרוע מהוראות סעיף 115".
סעיף 115 (א) לחוק הירושה קובע כך: "דירה שהמוריש היה ערב מותו בעלה וגר בה, רשאים בן-זוגו, ילדיו והוריו שהיו גרים בה אותה שעה עם המוריש, להוסיף ולגור בה כשוכרי היורשים שבחלקם נפלה הדירה; דמי השכירות, תקופתה ותנאיה ייקבעו בהסכם בין הנשארים בדירה לבין אותם היורשים, ובאין הסכם ביניהם – על-ידי בית המשפט".
ניתן להיווכח ולהבדיל מסעיף 108(א) חוק הירושה אזי סעיף 115 (א) לחוק הירושה מתנה את זכות המגורים בדירה הן בקרבה משפחתית ראשונה: בן-זוגו, ילדיו והוריו והן שהיו גרים אותה שעה עם המוריש ומאפשר להוסיף לגור בה כשוכרי היורשים.
בנסיבות אלו, יתכנו מחלוקות בין היורשים בכל הנוגע לפינוי הנכס במטרה להשכירו או למכרו לצדדים שלישיים. ואכן מחלוקות לעניין פינוי היורש או פירוק השיתוף מגיעים חדשות לבקרים להכרעת בתי המשפט.
קביעת גובה דמי השימוש משתנים בהתאם לנסיבות של כל מקרה ומקרה. סעיף 113 לחוק הירושה קובע:
"נכס שאינו ניתן לחלוקה ונכס שעל ידי חלוקה היה מאבד שיעור ניכר מערכו, לרבות יחידה בחקלאות, בתעשיה, במלאכה או במסחר, ולמעט משק חקלאי שסעיף 114 חל עליו – יימסר ליורש המרבה במחירו, ובלבד שלא יפחת ממחיר השוק; הסכום שהציע אותו יורש ייזקף על חשבון המגיע לו מן העזבון, ואם עלה על המגיע כאמור, ישלם היורש את הסכום העודף".
ניתן למצוא דוגמה טובה לאופן שבו בתי המשפט מתייחסים לעניין קביעת דמי השימוש בפסק הדין עא 513/82 עדנה רייזמן נ' גבריאלה וושצ'ין "מטרת הסעיף היא מובנת: לתת פתרון זמני למגוריהם של בני משפחה קרובים, אשר התגוררו בבית המוריש ערב פטירתו, כדי למנוע מהם סבל ואובדן מידי של קורת גג לראשם: ע"א 466/73 [10], בעמ' 107מול האות א. אולם בד בבד עם ההתחשבות באלה יש, כמובן, לכבד גם את זכותו של כל יורש לקבל ללא דיחוי רב את המגיע לו. להגשמת שתי מטרות אלה בצורה מאוזנת העניק המחוקק לבית המשפט בסעיף האמור שיקול-דעת רחב בבואו לקבוע את תנאי השכירות ואת תקופתה. השכירות בה מדבר הסעיף אינה "שכירות מוגנת". השכירות בה הוא דן יריעתה במובנים מסוימים רחבה מזו של דיירות מוגנת, כגון: כאשר האלמנה נישאה למנוח (הדייר המוגן) פחות משישה חדשים לפני פטירתו. אולם מצד אחר, הזכות לפי סעיף 115 לחוק הירושה מצומצמת יותר, בהיותה אישית גרידא ומסתיימת עם מותו של "השוכר" או עם תום התקופה, שבית המשפט קצב לה, הכול לפי המועד המוקדם יותר. יתרה מזו, דמי השכירות נקבעים לא לפי הדינים, החלים על שכירות מוגנת, אלא לפי ראות עיניו של בית המשפט, ואין צריך לומר, ששיקול הדעת תלוי בנסיבותיו של כל מקרה נתון.
יישום נוסף של המנגנון הקבוע בחוק הירושה ניתן למצוא ב- פסק הדין בעניין עא 485/70 נעימה סייג נ' חיה אזולאי, מנהלת עזבון המנוח שלמה סייג שם הוחלט:
"אני סבורה, כי בנסיבותיו של המקרה יש לקבוע לשכירות תקופה מוגדרת, שכן מגבילים את תקופתה עצם ההליכים שיש לנקוט: הזמנת הערכה של שמאי בדבר שווי הדירה כ"תפוסה" במובן זה, שהאלמנה ממשיכה לגור בה מכוח סעיף 115 לחוק הירושה (אך לא כדיירת מוגנת), המצאת ההערכה לאלמנה וקבלת תגובתה אם היא מסכימה לשלם לבנות % 65מהשווי המוערך.
רק אם תשובתה תהיה בשלילה, יהא צורך לנקוט הליכים לפי סעיף 113 לחוק הירושה על-ידי תחרות בין שלוש היורשות בין לבין עצמן, ואז תימסר הדירה למרבה במחיר, אך בתנאי, שמחיר זה לא יהיה נמוך מהמחיר שנדרש מהאלמנה (סעיף 103(א) לחוק המקרקעין). אם מכל סיבה שהיא לא תימכר הדירה כלל, בין ליורש ובין לזר, ויחלפו שישה חודשים למן סירובה של האלמנה לקבל את הערכת השמאי ולשלם לבנות כפי חלקיהן, תעמוד לה שזו זכות הקדימה (סעיף 103(ב) לחוק המקרקעין)".
מה ההבדל בין תביעה לפירוק שיתוף ע"י חוק המקרקעין לתביעה לפירוק שיתוף לפי חוק הירושה?
ההבדל הבסיסי הוא, כי נכס שאינו ניתן לחלוקה ונכס שעל ידי חלוקה היה מאבד שיעור ניכר מערכו… יימסר ליורש המרבה במחירו, ובלבד שלא יפחת ממחיר השוק". הוראה זו ייחודית לחוק הירושה, שהלוא בפירוק שיתוף לפי חוק המקרקעין לא קיים שלב ביניים דומה ראה גם ב- ע"א 199/69 מלמד נ' הווארד, פ"ד כג(2) 210, 220; ד"נ 27/69 מלמד נ' הווארד, פ"ד כד(1) 39, 41).
הוראות חוק המקרקעין מכירות בזכותו של "כל שותף במקרקעין משותפים" לדרוש את פירוק השיתוף "בכל עת" (סעיף 37), וקובעות כי פירוק השיתוף יתבצע "בדרך של חלוקה בעין" (סעיף 39) ורק אם זו לא אפשרית – "בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון" (סעיף 40) או בדרך של הפיכת המקרקעין לבית משותף (סעיף 42).
בדומה להוראות חוק המקרקעין המאפשרות שיקול דעת שיפוטי לבית המשפט בדבר פירוק שיתוף, משלא בוצעה החלוקה, ובהעדר הסכמה בין היורשים בדבר אופן החלוקה, נדרש צו של בית המשפט לחלוקת העיזבון על פי סעיף 111 לחוק הירושה.
סעיף 111(ג) לחוק היורשה מורה כי כאשר המוריש לא הורה בצוואה בדבר אופן חלוקת נכסי העיזבון בין היורשים, "ינהג בית המשפט לפי הכללים שבסעיפים 112 עד 117". סעיף 112 קובע כי כעדיפות ראשונה יש לחלק את נכסי העיזבון בעין ("נכס כנגד נכס"). סעיף 113(א) מורה כי בהעדר אפשרות לחלוקה בעין (או כאשר חלוקה בעין תסב פגיעה ניכרת לערך הנכס) יש לבצע מכירה פנימית של הנכס בין היורשים, כך שהנכס "יימסר ליורש המרבה במחירו, ובלבד שלא יפחת ממחיר השוק". שעתה של המכירה החיצונית מגיע, כאמור בסעיף 113(ב), רק אם "לא הסכים אף יורש אחד לרכוש את הנכס כאמור בסעיף קטן (א)", שאז "יימכר הנכס ודמי המכר יחולקו".
בפסק הדין עא 513/82 עדנה רייזמן נ' גבריאלה וושצ'ין נקבע כי "הוראות אלו בחוק הירושה עולה הבדל בולט בין פירוק שיתוף במקרקעין לפי חוק המקרקעין, לבין חלוקת מקרקעין הנכללים בעיזבון לפי חוק הירושה: בפירוק שיתוף לפי חוק המקרקעין, כאשר לא ניתן לבצע חלוקה בעין (לפי סעיף 39 לחוק) או רישום של המקרקעין כבית משותף לפי סעיף 42), ברירת המחדל היא לפרק את השיתוף "בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון" ( ; אם כי, כאמור לעיל, עדיין מוקנה לבית המשפט שיקול דעת להורות על מכירה שאינה פומבית אלא מכירה הנעשית בדרך יעילה וצודקת אחרת, ובכלל זה התמחרות פנימית בין השותפים.
בספק הדין ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס [פורסם בנבו] המהווה את ההלכה לעניין חיוב שותף בתשלום דמי שימוש ראויים ליתר השותפים על פי סעיף 33 לחוק המקרקעין, מגבילה את החיוב למצב שבו "השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהוא ליתר השותפים". הלכה זו ממשיכה להנחות את בתי המשפט, על אף הביקורת שנמתחה עליה (בע"ם 9881/05 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (9.4.06) פסקה ה'; בע"ם 956/07 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (25.4.07) פסקה ד').
חתמתי על תצהיר הסתלקות לטובת בת הזוג של המוריש וגיליתי שאין בכוונתה להוריש לי דבר מחלקו – מה עושים?
סוגיה זו הגיעה לפתחו של משרדנו לא אחת.
מקרה של אנשים אשר "סמכו" על קרוביהם וחתמו על תצהיר הסתלקות מהעיזבון ורק לאחר מכן גילו שהחתימה היתה ביסודה טעות גדולה וכעת אין להם זכות בעיזבון.
הסעיפים הרלבנטיים בחוק הירושה הינם סעיף 6 (א) ו- סעיף 6 (ב) לחוק הירושה הקובעים כך:
סעיף 6 (א) "לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי יורש, בהודעה בכתב לרשם לעניני ירושה, או לבית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א, להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו, או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה"
סעיף 6 (ב) "מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה; אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש".
יש לזכור כי חתימה על תצהיר ערוך כדין לפיו מסתלק יורש מהזכות המוקנית לו עפ"י דין או עפ"י צוואה רואים אותו כאילו לא היה יורש מלכתחילה. אולם, אין באמור בסעיף זה, בכדי לאפשר ליורש להסתלק מחובות אשר חלים על חלקו בעיזבון הדין אינו כופה על פלוני שהונחלה לו מנה בצוואה לקבל את מנתו והוא רשאי להסתלק מחלקו שהונחל לו כאמור בסעיף 6 לחוק.
כלומר, כנגד החופש של המנוח לצוות את נכסיו בגדר זכויותיו הקנייניות, קיים החופש של פלוני "לדחות" באמצעות הסתלקות את מה שניתן לו, אך פלוני אינו יכול להסתלק אלא מנכס שהונחל לו; הוא אינו יכול להסתלק מנטל שהוטל עליו. ראה רע"א 5103/95 דשת נ' אליהו , פ"ד נג(3) 97
לפיכך, נכונה הקלישאה "סוף מעשה במחשבה תחילה".
פעולת ההסתלקות לפי סעיף 6 לחוק הירושה היא פעולה חד-צדדית הנעשית בתצהיר, ואינה תלויה בהסכמת האדם שלטובתו נעשתה ההסתלקות. יש לפרש את הוראת סעיף 6(ב) לחוק הירושה כמאפשרת הסתלקות לטובת אדם אחר אך ורק אם האדם שלטובתו הסתלק היורש הוא בחיים בעת הגשת ההסתלקות. אין כל נפקות להודעת הסתלקות שלא ניתנה בדרך הפורמלית הנדרשת על פי חוק הירושה.
כאמור בסעיף 6(א) לחוק הירושה, הסתלקות מזכות בעיזבון אפשרית עד לחלוקת העיזבון. כאשר נעשית ההסתלקות לאחר שניתן צו ירושה ובטרם חולק העיזבון יש לבקש תיקונו של צו הירושה.
נקבע כי הסתלקות יכולה להיות הן עבור תמורה וגם ללא תמורה, וכי הסתלקות בתמורה אינה בהכרח העברה. ראו לעניין זה דבריו של כב' הנשיא שמגר בע"א 4372/91 סיטין נ' סיטין [פורסם בנבו] (9/8/95) כדלהלן:
"הגישה לפיה עצם קבלת תמורה עבור ההסתלקות אינה מונעת סיווג הפעולה כהסתלקות, עולה גם מפסק-הדין המנחה בד"נ 43/74 מוניץ נ' דקלו, פ"ד ל(1), 242".
בת"ע (ת"א) 11660/99 עיזבון המנוח חיים גרינבאום נגד קיילה גרינבאום (21/6/01), קבע כב' הש' שוחט כי לאחר הסתלקות של יורש (בתמורה) מחלקו בעיזבון, רואים אותו כאילו לא היה יורש מלכתחילה. בתמורה להסתלקותו מקבל היורש סכום כספי, אך העובדה שמדובר בסכום מתוך כספי העיזבון אינה הופכת אותו שוב ליורש. הטעם לכך הוא שהאדם אשר לטובתו נעשתה ההסתלקות מקבל אמנם את זכותו הודות ליורש שהסתלק, אך אין הוא מקבל את הזכות ממנו אלא במישרין מן המוריש בבחינת רכישה מחמת מיתה כאמור בסעיף 1 לחוק הירושה. רוצה לומר על ידי ההסתלקות מן העיזבון זכה זה שלטובתו בוצעה ההסתלקות בעיזבון שהפך להיות רכושו שלו, כך שהתמורה משולמת למעשה בפועל מרכושו שלו ולא מרכוש או מנכסי העיזבון.
עם זאת, הסתלקות על-תנאי – התלויה בתנאי שאפשר שיבוא ואפשר שלא יבוא – היא בטלה.
שימוש בהוראות סעיף 6 לחוק הירושה שלא לשם הסתלקות כנה ואמיתית ממנותיהם לפי הצוואה, או מחלקיהם בעיזבון. ההסתלקויות אינן אלא תחבולה, שמטרתה לבטל למעשה את הצוואה, על-מנת לחזור ולזכות לאחר מכן בחלקים מן העיזבון, שלא לפי רצונו של המנוח. על גישתם של גדולי הפוסקים במשפט העברי לתחבולות כאלה ניתן, דומני, ללמוד מן השימוש שעשו בעקרון-העל של "ועשית הישר והטוב".
רצוי גם להזכיר כי הדרך להגשת הודעת ההסתלקות מופעה בסעיף 16 (ב) לתקנות הירושה "בהודעת הסתלקות יפורטו פרטי זהותו של המסתלק, שיעור ההסתלקות, ואם הסתלק לטובת בן-זוגו של המוריש, ילדו או אחיו, יציין במפורש לטובת מי הסתלק; הודעת ההסתלקות תהיה בתצהיר"
כיצד מבטלים צוואה?
לא ניתן לבטל צוואה אלא על ידי המצווה
ביטול על ידי המצווה קבוע בסעיף 36 (א) לחוק הירושה "המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה".
סעיף 36 (ב) לחוק הירושה "צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת".
על פי הוראות החוק, רק המצווה בעצמו רשאי לבטל צוואתו. המלצתנו הינו להכניס סעיף ספציפי בתוך הצוואה החדשה אשר מורה על ביטול הצוואה הקודמת. כמו כן, רצוי להשמיד את יתר העותקים של הצוואה הקודמת ואם מופקדת אצל הרשם לענייני ירושה לפנות לרשם ולבקש במפורש לבטלה ולהפקיד את הצוואה המעודכנת.
אני משוכנע שהשפיעו השפעה בלתי הוגנת על המוריש/מורישה – האם הצוואה חוקית?
סעיף 30 (א) לחוק הירושה קובע: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".
סעיף 30 (ב) הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה.
אי-ביטול של צוואה פגומה
סעיף 31 לחוק הירושה: "עברה שנה מהיום שהאונס, האיום, ההשפעה הבלתי הוגנת או התחבולה חדלו לפעול על המצווה, או מהיום שנודע למצווה על התרמית או הטעות, והיה בידי המצווה לבטל את הצוואה ולא עשה כן, לא יהיה עוד באותו פגם כדי ביטול הוראת הצוואה או תיקונה".
הוראות אלו, עושות לנו סדר בנוגע לנפקות או בטלות הצוואה מחמת פגמים והתנהלות בלתי תקינה בשעת עריכת הצוואה.
יש לזכור כי נטל השכנוע לגבי קיומה של השפעה בלתי הוגנת, כמובנה בסעיף 30(א), רובץ על הטוען. כלומר אם אני טוען לכך שהייתה השפעה בלתי הוגנת על המוריש בשעת עריכת הצוואה, אני גם צריך להמציא את הראיות והעדויות התומכות בטענה זו, אחרת תהיה הטענה חסרת ערך.
"כל עוד אין ראיה מהימנה על מציאותה של ההשפעה הבלתי הוגנת, הזוכה הוא מבקש הקיום ולא מבקש הביטול'… ואולם, "…כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החפשי והבלתי-תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לאמר שעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי-הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר" (ע"א 423/75 בן נון בענין צוואת המנוחה אסתר אלבכרי נ' ריכטר [7], בעמ' 378. וראו גם מ' גולדברג, י' פלומין, א' מעוז דיני ירושה ועזבון [15], בעמ' 28).
בית-המשפט יבחן את מידת עצמאותו של המצווה הן מן הבחינה הפיזית והן מן הבחינה ההכרתית: "…ככל שהמצווה היה עצמאי יותר, מכל אחת משתי הבחינות האמורות, תתחזק נטיית בית-המשפט לשלול קיום תלות של המצווה בנהנה" (שם, בעמ' 827, בפסק-דינו של השופט מצא, וראו האסמכתאות שם). את שאלת עצמאותו של המצווה ראוי לבחון לאורך תקופה נתונה, אך גם תוך שימת דגש על מצבו במועד עריכת הצוואה.
עוד יבחן בית-המשפט את היקפם ואת מידתם של הקשרים שקיים המצווה עם אחרים זולת הנהנה: "ככל שיתברר כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה
מבחן עזר נוסף העומד לרשותו של בית-המשפט הינו מבחן נסיבות עריכת הצוואה: "…אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה [במובן סעיף 35 לחוק – א' ר'], אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או,
בפסק דין דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נב(2) 813 נקבע כי " חזקת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, שהוכרה בפרשת בן נון [2], היא חזקה שבעובדה, וכוחה של חזקה שבעובדה – שפועלה דומה לפועלה של ראיה נסיבתית – מוגבל להעברת נטל הבאת הראיות. החזקה נושא ענייננו לא נועדה לפטור את המתנגד לקיום הצוואה, בטענת השפעה בלתי הוגנת, מנטל השכנוע הרובץ עליו להוכיח את טענתו, אלא אך להקל עליו נטל זה.
בפרשת מרום עלו לדיון שתי שאלות
א. אם די בקיומן של "'נסיבות מוזרות ואחוזות בחשד של השפעה בלתי הוגנת'" כדי להקים חזקה שבעובדה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת;
ב. מה משמעותה של "'חובת ההוכחה' שמטילה החזקה האמורה על המבקש: 'חובת ראיה' להפרכת החזקה ('כחזקה שבעובדה'), או שמא 'חובת שכנוע' בדבר העדר השפעה בלתי הוגנת".
לפיכך נפסק עפ"י דעת רוב לפסק דינו של השופט אור כי יש לדחות את עתירה וכי רמת ההוכחה המוטלת על מי שמבקש לבטל צוואה על יסוד טענה של השפעה בלתי הוגנת שונה מרמת ההוכחה האזרחית הרגילה.
ראיית הזהב צילום מעמד חתימה על הצוואה באמצעות וידאו
משרדנו המלווה לקוחות בתחום הצוואות והירושה מכיר את החשיבות הרבה בתיעוד מועד עריכה וחתימת הצוואה באמצעות וידאו.
הרי זה עתה הזכרנו במעמד זה כי אומנם נטל ההוכחה לדרוש ביטול הצוואה חל על הדורש ביטולה, אך עדיין, בהתבסס על הטענות אשר נקבעו בבית המשפט כי "ככל שיתברר כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה" אזי יכולה להתקבל הטענה כי אותו נהנה לקח חלק בהשפעה על המצווה באופן אשר הטה את דעתו, כאמור: ביצע גניבת דעת וגם לצוואה לפעול לטובתו האישית.
לפיכך, אנו ממליצים בחום, בכל נסיבות שהן, בוודאי ובוודאי כאשר הוראות הצוואה מנוגדות או שונות באופן כזה או אחר מהוראות החוק. לערוך את הצוואה באמצעות וידאוולשמור גיבוי של הצוואה אצל משרד עורכי הדין ואצל המוריש עצמו.
לדוגמה כאשר המצווה מבקש להוריש את נכסיו רק לחלק מהילדים ולא לכולם או במקרה בו המצווה מחליק להוריש חלק מרכושו לבת זוגו כאשר אינם נשואים. אלו מקרים די שכיחים, אשר מהווים פתח להגשת התנגדויות מאותם בעלי דין אשר יפגעו כתוצאה מקיום הצוואה כפי שנערכה.
באמצעים של תיעוד בווידאו, יהיה ניתן להתרשם בדרך מהימנה דיה, בכנות הציווי, בנוכחות של האנשים בחדר, באופן בו ניהל עורך הדין את מעמד הצוואה והאם קיים ספק להשפעה בלתי הוגנת, לעושק או כפיה, אשר הביאו לתוצאה.
המוריש גר עם בת זוג והם לא נשואים – האם עדיין היא זכאית לעיזבונו?
סעיף 11 (א) לחוק הירושה קובע: בן-זוגו של המוריש נוטל את המיטלטלין, כולל מכונית נוסעים, השייכים, לפי המקובל ולפי הנסיבות, למשק הבית המשותף, ונוטל משאר העזבון –
(1) אם הניח המוריש ילדים או צאצאיהם או הורים – חצי;
(2) אם הניח המוריש אחים או צאצאיהם או הורי הורים – שני שלישים, ובלבד שאם ערב מותו של המוריש היה בן הזוג נשוי לו שלוש שנים או יותר וגר עמו אותה שעה בדירה הכלולה, כולה או חלקה, בעזבון, יטול בן-הזוג את כל חלקו של המוריש בדירה האמורה, ושני שלישים מהנותר משאר העזבון.
(ב) אם לא הניח המוריש קרוב מן המנויים בסעיף קטן (א), יורש בן הזוג את העזבון כולו.
(ג) המגיע לבן-זוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעזבון; הוראה זו לא תחול על מה שמגיע לבן זוג לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק, ואינה באה לפגוע בזכותו של בן-זוג לקבל מן העזבון מה שהמוריש קיבל לרגל הנישואין על מנת להחזירו כשיפקעו.
חוק הירושה מכיר בזכויות של בן הזוג על פי חוק יחסי ממון. בנוסף, למגיע לבן הזוג מכח הסכם ממון. סעיף 104 לחוק הירושה תוקן מכח סעיף 16 לחוק יחסי ממון, והוא כולל בחובו את המגיע לבן הזוג על פי הסדר איזון המשאבים, ועניין זה כולל גם נכסי מקרקעין כגון דירת מגורים.
סעיף 7 לחוק יחסי ממון עוסק בהרחבת בסיס האיזון ומתייחס לנכס שבן הזוג הוציא בכוונה לסכל את זכותו של בן זוגו לפי סעיף 5, שעניינו איזון משאבים. במצב זה, לצורך איזון המשאבים, רשאי בית המשפט, גם במסגרת העיזבון, לראות הנכס כאילו הוא עדיין כולו של אותו בן זוג, גם אם נמצא ברשותו של אחר. כך לדוגמה, אם בן הזוג נתן במתנה דירה לאחר במטרה לסכל את זכותו של בן זוגו בעת איזון המשאבים לאחר פטירתו, ניתן להביא הנכס שנגרע בחשבון במסגרת כלל העיזבון
בפסק הדין בעניין עמש (ב"ש) 28507-10-10 א.צ נ' א.מ עמדה למבחן השאלה האם על פי סעיף 5 (א)(3) לחוק יחסי ממון יש תוקף להסכם, אף כי לא אושר כהסכם ממון, באופן המחריג את הדירה מהסדר איזון המשאבים וגובר גם על הוראות חוק הירושה.
בית משפט קמא בהתייחסו לסעיף 1 להסכם קבע, כי מבלי להתייחס לשאלת תוקפו של ההסכם, הרי שאין בהוראותיו "… כדי להוציא את הזכויות בדירה מהמנוח עצמו ובהמשך, עם מותו, מכלל עזבונו של המנוח" (ס' 5.ב. לפסה"ד, ע' 4).
בסופו של יום, קבע בית המשפט כי אין מדובר בהסכם ממון שאושר כדין, וכי אין בהסכם זה כדי לשלול זכותה של המשיבה "… לרשת עזבונו של המנוח, כשעזבון זה כולל לצורך זה גם את זכויותיו בדירה" (ס' 6 לפסה"ד, ע' 6). עוד נקבע כי אף אם הדירה הוצאה מכלל הנכסים שיש לאזן שוויים במסגרת עריכת איזון משאבים, הרי שאין בכך כדי להוציא הדירה מבעלותו של המנוח ועם מותו, נכללת הדירה בעזבונו. מסקנה זו הביאה את בית משפט לפסוק כי המשיבה זכאית לרשת את עזבונו של המנוח, הכולל גם את זכויותיו בדירה.
באיזה מקרים יש צורך למנות מנהל עיזבון?
מינוי מנהל עזבון נועד בכדי להתגבר על האתגרים בעומדים בפני היורשים בעת מימוש הצוואה או הירושה וחלוקת נכסי העיזבון.
מנהל העיזבון חייב, בכפוף להוראות בית המשפט, לכנס את נכסי העזבון, לנהל את העזבון, לסלק את חובות העזבון, לחלק את יתרת העזבון בין היורשים, לפי צו ירושה או צוואה מקויימת, ולעשות כל דבר אחר הדרוש לביצועם של צו ירושה או של צוואה מקויימת. (ראה סעיף 82 לחוק הירושה)
סעיף 78 (א) לחוק הירושה קובע "בית המשפט רשאי, לפי בקשת מעונין בדבר, למנות, בצו, מנהל עזבון".
לעיתים מלאכתו של מנהל העיזבון איננה פשוטה. כך למשל כאשר מדובר על מינוי מנהל עזבון לטיפול בבית עסק הנדרש להחלטות ניהוליות או לביצוע פעולות הקשורות למלאי אשר לו תאריך תפוגה.
כמו כן מצבים בהם למוריש יש חובות לעיזבון ואין די כספים על מנת לכסות את החובות ומשכך יש צורך לכנס את הנכסים ולמכרם על מנת להשיג את הכספים הדרושים לכיסוי החובות.
עניינים אלו מוסדרים באמצעות סעיף 100 לחוק הירושה אשר קובע כך:
סעיף 100 (א) לחוק הירושה "לסילוקם של חובות העזבון ישתמש מנהל העזבון בראש ובראשונה בכספים הנמצאים בעזבון" .
(ב) במידה שסילוק החובות מצריך מימוש של נכסי עזבון, יציע אותם מנהל העזבון תחילה ליורשים ויתן להם שהות סבירה לרכשם במחיר שאינו נופל ממחיר השוק.
(ג) ציווה המוריש נכס מסויים לפלוני, לא ימומש אותו נכס כל עוד אפשר לסלק חובות העזבון מתוך נכסי עזבון אחרים.
(ד) בית המשפט רשאי לתת למנהל העזבון הוראות שונות מהוראות סעיף זה, ורשאי הוא להורות לו שמכירתם של נכסי עזבון תהיה בדרך שנכסים כאלה נמכרים בהוצאה לפועל או בדרך אחרת שיקבע.
חלק מסמכויותיו של מנהל העיזבון נדרשות לאישור מפורש מבית המשפט, כך למשל,
(1) העברה, שעבוד, חלוקה או חיסול של יחידה משקית בחקלאות, בתעשיה, במלאכה או במסחר, או של דירה;
(2) השכרה שחוקי הגנת הדייר חלים עליה;
(3) פעולה שתקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל על פי חוק;
(4) מתן ערובה;
(5) כל פעולה אחרת שקבע אותה בית המשפט, בצו המינוי או לאחר מכן, כטעונת אישור כאמור
רצוי להגיע למצב בו קיימת תמימות דעים בין היורשים לעניין זהות מנהל העיזבון ובכך לייתר את הצורך בפניה לבית המשפט. סעיף 78 (ב) היתה הבקשה בהסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר, תוגש הבקשה לרשם לעניני ירושה; הוגשה בקשה כאמור, רשאי הרשם לעניני ירושה למנות בצו מנהל עזבון, לרבות מנהל עיזבון זמני לפי סעיף 77, ויהיו לו, לענין המינוי, הסמכויות הנתונות לבית המשפט לפי סעיף 89.
היורשים, כידוע, נושאים בחובות העזבון לפי יחס חלקיהם בעזבון, זולת אם הורה המוריש בצוואתו על חלוקה אחרת של נטל החובות, ובלבד שלא ישא יורש בחובות העזבון בסכום העולה על אחריותו לנושים. עניין זה מוסדר בסעיף 134 (א) לחוק הירושה.
יש לזכור כי עו"ד צוואות המתמחה בענייני ירושה הינו הכתובת אליה צריכים לפנות לצורך הגשת בקשה לצו קיום צוואה, ובתוך כך, לבצע מינוי של עורך דין כמנהל עיזבון לצורך הסדרת החובות וחלוקת יתרת הרכוש בין היורשים.
ערעור על החלטת רשם לעניני ירושה
סעיף 151א לחוק הירושה קובע "הרואה עצמו נפגע מהחלטת רשם לעניני ירושה רשאי לערער עליה לפני בית המשפט המוסמך לפי סעיף 151, שידון בערעור בשופט אחד.
תקנה 12 לתקנות הירושה קובעת כי תובענה מן המפורטות להלן, תוגש בתביעה נפרדת, יהיה מספר הענינים בה אשר יהיה:
(1) תובענה לעשיית צוואה;
(2) תובענה למתן צו ירושה או צו קיום והתנגדות;
(3) תובענה להצהרת מוות;
(4) תובענה להוכחת מותו של אדם וזמן מותו;
(5) תובענה להוכחת צוואה;
(6) תובענה למזונות או למדור מן העזבון ומן היורשים;
(7) תובענה למינוי מנהל עזבון והתנגדות למינוי;
(8) תובענה לתיקון צו ירושה או צו קיום והתנגדות;
(9) ערעור על החלטת רשם לעניני ירושה;
(10) תובענה אחרת בעניני ירושה לרבות תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו.
התנגדות לבקשה
תקנה 19 א לתקנות הירושה קובעת הרוצה להגיש התנגדות לבקשה יגיש לרשם לעניני ירושה כתב התנגדות במספר עותקים מספיק עבור בית המשפט ובעלי הדין, יפרט בה את נושא התנגדותו ונימוקיה, ויצרף אליה את כל המסמכים שעליהם היא מתבססת; העובדות הנטענות בכתב ההתנגדות יאומתו בתצהיר; לכתב ההתנגדות תצורף קבלה המעידה על תשלום האגרה שנקבעה, ייפוי כוח – אם המתנגד מיוצג על ידי עורך דין וכן טופס פתיחת הליך לפי תקנה 7א לתקנות סדר הדין האזרחי.
תקנה 46 לתקנות הירושה קובעת "המועד להגשת ערעור על החלטת רשם לעניני ירושה הוא חמישה עשר ימים מיום המצאת ההחלטה; הערעור יוגש לבית המשפט המוסמך.
